קבעתי עם עצמי לקפה
היא איחרה בשלוש דקות ואני הקדמתי בשתיים
היא ניסתה להסתכל לי בעיניים אבל אני לא הצלחתי אל שלה, היא שאלה האם יש לה חברים ואנשים חשובים ואמרתי שאני עדיין לא בטוחה
"את שחקנית מפורסמת?"
היא שאלה בחשש ושיחקה עם הידיים "לצערי לא המשכנו עם משחק, ניסינו אבל לא מצאנו את המקום הנכון עדיין.."
היא פלטה אנחה קטנה של חרטה והמשיכה לשתות את השוקו המתוק שלה.
"את ומור עדיין חברות הכי טובות?" היא הניחה את הכוס על השולחן ונוצר לה קצת שפם מהשוקו, מתחת לשפם קיים חיוך קטן ותמים שלא מודע למה עוד יקרה. "לצערי אחריי שהיא עברה למקום רחוק אנחנו לא מדברות... מחברות טובות הפכנו לזרות.. בקושי זוכרת את שמנו."
ניסיתי לחבר משפט שלא יכאב, למרות שזה לא הכי נחשב.
".. אז מה אנחנו עושות בעצם... אנחנו לפחות גילינו משהו עלינו?"
היא שאלה בעצב, אחריי השאלה הקודמת לשיחה כבר אין קצב.
"עושים*" תיקנתי אותה עם חיוך קטן
"למה את בדיוק מתכוונת?" שאלה העלמה המבולבלת
"אנחנו כבר לא מרגישים כמו נקבה, אנחנו מתלבשים כמו זכר רוב הזמן ומדברים אל עצמו כך."
"באיזה צורה את מתכוונת? אני לא אמורה להיות גברת?" שאלה בבילבול ולא הבינה דבר
"אמור זה שם של דג, אין צורך להיות מבולבלת גברתי המגונדרת" אמרתי לה בחיוך קטן וצחקקתי אל עצמי
"לא הבנתי למה את מתכוונת אבל אני אבין מתי שהוא..."  וככה שיחתנו נגמרה. היא באה אליי במהירות ונתה לי חיבוק קטן וביישני
"נתראה" אמרה 
"מקווה." השבתי