תמיד חשבתי שאני ילדה רגילה, החיים שלי לא נראים מוזרים או שונים משל אחרים לדעתי. אם אומרים לי שהחיים שלי עצובים או דרמתיים אני אומרת "אמממ אולי" אני לא מבינה מה כל כך שונה בי, אומרים שאני ילדה מיוחדת וחזקה נפשית אבל אני סתם ילדה רגילה אני לא בוכה הרבה אבל זה לא אומר שאני חזקה כלכך, הם סתם חלשים. אם אני מספרת לאחרים את הילדות שלי הם תמיד ירחמו אליי וירצו לעזור אבל אני נרתעת מזה, אני לא אוהבת שחושבים שאני חלשה, שאני צריכה עזרה. האנשים היחידים שלא מרחמים עליי ולא מתייחסים אליי ככלב קטן ומסכן הם החברים שלי, הם יודעים שאני לא צריכה את הרחמים שלהם ולא צריכה את העידוד בשקל שכולם מנסים לתת לי. הם חברים שלי כבר מאז גיל 14 אבל מרגישים חברים שלי הרבה יותר. חלק חברים שלי יותר זמן כמו ליאם, ליאם חבר שלי כבר מאז כיתה הגן, היינו החברים הכי טובים אבל היה לנו כמה וכמה מריבות גדולות. שנינו היינו מטומטמים שרבים על שטויות, היה לנו ריב על כמה שרוק זה מוסיקה טובה, אני לא הסכמתי איתו ואמרתי לו שזה לא מוסיקה טובה וזה רק כואב באוזניים
הוא מאוד אהב מוסיקת רוק והוא גם היה מאוד עקשן בקשר למוזיקה שהוא אוהב, הוא רצה לגרום לי להגיד שזה מוסיקה טובה אבל גם אני הייתי עקשנית מטומטמת ואמרתי לו שזאת מוסיקה נוראית והוא סתם משוגע שאוהב סבל באוזניים, אני חייבת להגיד שאני לא מתגאה בזה שאמרתי את זה, היינו כל כך עקשנים ומטומטמים שרבנו על דברים שאי אפשר לריב עליהם, רוב הפעמים הריב היה נגמר אחריי חודש שלא דברנו ולא ראינו אחד את השני בכלל. אני לא חושבת שרצינו לריב אחד עם השני ובמיוחד על נושא כזה לא משמעותי, סתם הינו ילדים שחייבים להוציא את בעצבים על משהו ולריב אחד עם השני היה מאוד קל. אתם בטח שואלים איך נשארנו חברים אם הינו רבים כל כך הרבה? זה בזכות זואי, היא הייתה תמיד גורמת לנו להשלים. זואי נהייתה חברה טובה של שנינו רק בכיתה ח, היינו נפגשים איתה לפני כן אבל לא היינו ממש חבורה. מאז כיתה ח היינו שלישית חברים בילתי ניתנת להפרדה, הסטיגמות על זה ששלישית חברים זה הופך לחברות רעילה לא היה רלוונטי עלינו, מידי פעם היינו נפגשים גם עם שאר החברים של ליאם וזואי אבל אני פחות אהבתי להיות איתם. הכי אהבתי שאני, ליאם וזואי מתכנסים פעם בשבוע לעשות בינץ על סדרת סרטים, כל פעם זה היה סרטים חדשים אבל מידי פעם היינו רואים שוב דברים שאנחנו הכי אוהבים, הסרט שהכי הרבה ראינו זה היה מלכות הכיתה(Heathers) וזה היה בגלל שלליאם היה קראש על ג׳י די, מרוב שהוא אוהב את ג׳י די הוא תלה חמש פוסטרים שלו בחדר, הוא היה כמו ג׳י די קטן רק לא משוגע ועם אבא ואמא מתפקדים. השנה היא השנה האחרונה שלנו בבית ספר, ליאם וזואי בחרו ללכת אחריי שנסיים בית ספר לשירות לאומי ואני עדיין לא בטוחה ליאן אני אלך. אני לא מצליחה לקלוט שזה באמת נגמר, אני לא בטוחה איך הזמן עבר כל-כך מהר וגם כל-כך לאט, אני מרגישה כאילו אנחנו עדיין בכיתה ט